העיתונות היהודית בימייה הראשונים:
העיתונאות העברית בארץ ישראל החלה לצמוח לפני קום המדינה, בגולה, במקומות בעולם בהם העיתונאות התחילה להתפתח. באותה תקופה עמים רבים שאפו להקים לעצמם עיתון שזו שאיפה לעצמיות, חופש ביטוי והתארגנות הקהילה. העיתון היווה מקום לבטא בו יש דעות ומחשבות. העיתון בעיקרו שימש תחליף לפורום הישן, אותה כיכר מרכזית שבה התנהלו החיים במרכזים הכלכליים והחברתיים. העיתון שימש תוספת לאותו פורום וכבר לא צריך להגיע לכיכר כדי לדעת מה קורה.
העיתונות הייתה ברובה מפלגתית, אף כי כמה עיתונים פרטיים זכו לתפוצה נאה. העיתונים אמנם ייצגו השקפות מפלגתיות ואינטרסים כלכליים
שונים, אך ראו עצמם כבעלי תפקידים לאומיים, כמו טיפוח ציבור קוראים עברי, ייצוג הרעיון הציוני, מתן ביטוי למוסדות היישוב הרשמיים, סיוע בקליטת עלייה ועוד.
בין הבולטים בעיתוני המדינה שבדרך: דבר – ביטאון תנועת העבודה המשקיף, ואחר-כך חרות – ביטאוני התנועה הרביזיוניסטית וחרות הצופה – ביטאון המזרחי ואחר-כך המפד"ל, הארץ, ידיעות אחרונות ואחר-כך מעריב – עיתונים פרטיים.
הקמת המדינה לא שינתה את מאפייני העיתונות העברית המודפסת. אותם עיתונאים ואותה מעורבות ישירה של המפלגות בהוצאה לאור של העיתונות המשיכו להתקיים. גם הדבקות באידיאלים הציוניים נמשכה, והעיתונאים הטילו על עצמם מגבלות ממשיות בתחום חופש העיתונות כדי לממש מחויבות זו.
העיתונים הוציאו אל מחוץ למעגל הוויכוח הציבורי את נושאי הביטחון, החוץ, העלייה והרכש הצבאי, תוך נטייה לאחדות דעים בינם לבין עצמם ובינם לבין השלטון בנושאים אלה. במקביל לצנזורה העצמית שהפעילו העיתונים, פעלו גם הגבלות חוקיות מגוונות כמו הצנזורה הצבאית, פקודת העיתונות המנדטורית שאומצה על ידי המדינה, וכן איסורים חוקיים שונים על מגוון פרסומים. בנוסף לכל אלה פעלה גם ועדת העורכים הוולונטרית, שהנהיגה הסדרים מרצון של שיתופי פעולה שונים עם השלטון.
כשני שלישים מהעיתונאים הועסקו עם קום המדינה בעיתונים מפלגתיים. האידיאולוגיה המפלגתית של מרבית העיתונים בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה השפיעה על אופי הדיווח והפרשנות, ובעקבותיהם על תמונת העולם שהקוראים נחשפו אליה.
העיתונות הייתה ברובה מפלגתית, אף כי כמה עיתונים פרטיים זכו לתפוצה נאה. העיתונים אמנם ייצגו השקפות מפלגתיות ואינטרסים כלכליים
שונים, אך ראו עצמם כבעלי תפקידים לאומיים, כמו טיפוח ציבור קוראים עברי, ייצוג הרעיון הציוני, מתן ביטוי למוסדות היישוב הרשמיים, סיוע בקליטת עלייה ועוד.
בין הבולטים בעיתוני המדינה שבדרך: דבר – ביטאון תנועת העבודה המשקיף, ואחר-כך חרות – ביטאוני התנועה הרביזיוניסטית וחרות הצופה – ביטאון המזרחי ואחר-כך המפד"ל, הארץ, ידיעות אחרונות ואחר-כך מעריב – עיתונים פרטיים.
הקמת המדינה לא שינתה את מאפייני העיתונות העברית המודפסת. אותם עיתונאים ואותה מעורבות ישירה של המפלגות בהוצאה לאור של העיתונות המשיכו להתקיים. גם הדבקות באידיאלים הציוניים נמשכה, והעיתונאים הטילו על עצמם מגבלות ממשיות בתחום חופש העיתונות כדי לממש מחויבות זו.
העיתונים הוציאו אל מחוץ למעגל הוויכוח הציבורי את נושאי הביטחון, החוץ, העלייה והרכש הצבאי, תוך נטייה לאחדות דעים בינם לבין עצמם ובינם לבין השלטון בנושאים אלה. במקביל לצנזורה העצמית שהפעילו העיתונים, פעלו גם הגבלות חוקיות מגוונות כמו הצנזורה הצבאית, פקודת העיתונות המנדטורית שאומצה על ידי המדינה, וכן איסורים חוקיים שונים על מגוון פרסומים. בנוסף לכל אלה פעלה גם ועדת העורכים הוולונטרית, שהנהיגה הסדרים מרצון של שיתופי פעולה שונים עם השלטון.
כשני שלישים מהעיתונאים הועסקו עם קום המדינה בעיתונים מפלגתיים. האידיאולוגיה המפלגתית של מרבית העיתונים בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה השפיעה על אופי הדיווח והפרשנות, ובעקבותיהם על תמונת העולם שהקוראים נחשפו אליה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה